ממדים – סיפור החטיפה

כל ילד חווה חוויה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בילדות שלו. יש כאלה שנוסעים עם ההורים שלו לחוץ לארץ או טיולים בארץ וכך הם מצלמים וזוכרים את האתרים בהם ביקר בילדותם, יש כאלה שיש להם זכרונות ילדות וחוויות שכל המשפחה שלו הייתה סביבו ואהבה רק אותו, יש כאלה שכל שנה חוגגים להם את היום הולדת הכי כיפית והכי ענקית.

אני יש לי זכרון שחור, מעורפל. למרות שאני בת 21 אני לא מצליחה להיזכר בילדות שלי. כשסיפרו לי מה קרה נשארתי עם הלשון בחוץ, הזבובים רצו להיכנס מרוב שהיה להם מקום להתאחסן בפה שלי.

כשסיפרו לי שחטפו אותי ורוב ילדותי הייתי בתוך חדר ממ"ד נעול וחשוך ובגלל זה הזכרונות שלי צבועים בשחור כשאני מנסה להתאמץ בלהיזכר לא ידעתי איך להגיב. רציתי לדעת את כל הפרטים. בין לבין עלתה לי שאלה בראש איך אפשר לכלוא ילדים בחדרי ממדים, מאיזה סיבה, או תכלית. ההורים שלי ניסו לספר לי את זה בצורה עדינה, אמא שלי לא הפסיקה לבכות כי היא כל הזמן דמיינה אותי בחדר ממד לבד בחושך, כניראה שגם זו הסיבה שאין לנו בבית חדר ממד ומסתבר שזו הסיבה שההורים שלי אפילו לא מעוניינים לחשוב על בניית ממ"ד בתוך הבית.

עכשיו הכל גם הסתדר לי, כמה שההורים שלי היו חוקרים אותי ורוצים לדעת כל כמה דקות איפה אני. ההורים שלי סיפרו לי גם שקיבלתי את זה לא בהיסטריה, כניראה בגלל שאני לא זוכרת מכל הסיפור הזה כלום, ושזה המזל השני שלי. הראשון הוא שאני חייה היום. שאלתי את ההורים שלי אם החוטף או החוטפים בכלא אז הם סיפרו לי שהם כרגע בכלא, המילה "כרגע" התריעה אותי, הם אמרו לי שהם כניראה משתחררים עוד כמה חודשים ובגלל זה הם החליטו לספר לי מה קרה אז. ושהפחד שלהם שאני אתקל בהם.

ניסיתי להרגיע אותם כמה שאפשר אבל כמובן שלא הצלחתי.

נכתב ונשלח אלינו במייל מאת שירה יהונתן, אשדוד

סיפורים מהממד - סיפורים על המרחב מוגן -