בית כנסת ממד

גרנו בשכונת עוני, אפשר לקרוא לזה ככה. היינו רק דתיים באזור שבו גרתי. הלכנו לבית ספר דתי ולמדנו רק תורה כל היום.

לא ידעתי אם זה משעמם או שפשוט מלמדים אותנו בשיטה משעממת. לא היה לנו כל מה שיש לכל ילד רגיל. לא היה לנו טלוויזיה או מחשב לשחק בו או רק לחפש מידע, בלחץ ספרים היו לנו, או שלא היה לנו מוזיקה חוץ מהתפילות ששרנו אותם.

תמיד כשנכנסו לשכונה שלנו אנשים ששונים מאיתנו סילקו אותם בצעקות ואבנים. לא אהבתי את כל הרעיון הזה. הדבר היחיד שאהבתי מתוך כל מה שאמרתי עכשיו זה הבית כנסת, הוא גם לא היה מפואר וגדול אבל הוא היה בנוי כחדר ממ"ד מתחת לאדמה. רוב היום הייתי יורד לשם.

זו הייתי בניית ממ"ד מיוחדת מאחר והיינו בשכונת עוני ולא הייתה לנו אפשרות לבנות בית כנסת כמו שצריך, למרות כל התרומות שאספנו, גם החליטו לתת את התרומות לכל המשפחות הנזקקות כדי שיהיה להם מה לאכול ועם מה הלתלבש.

לכל כמה בניינים היו חדרי ממדים מתחת לאדמה וזה היה הבית כנסת שלהם. היינו שמים שם כסאות מפלסטיק שתייה קלה חטיפים ויושבים ללמוד שם מהבוקר עד הערב. לפעמים מרוב שהיה חם היה ריח ממש לא נעים, אז השתדלתי ללכת לבית הכנסת כשהוא היה ריק, תמיד הייתי בא לפני או אחרי כולם וממשיך איתם עד שהריח מאס עליי.

אבא גם לא אהב את הסגנון והאזור שהיינו גרים בו, אבל אמא הייתה עקשנית. אבא תמיד היה אומר לי "מושיקו עד גיל 18 תעשה מה אומרים לך, אחרי גיל 18 תגיד לעצמך מה לעשות". לקחתי את המשפט הזה לכל מקום איתי. וחיכיתי בקוצר רוח לגיל 18. עד אז הייתי יורד לבית כנסת ממד שלנו ומתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לכל הנזקקים

נכתב ונשלח אלינו במייל מאת אביהו גולני, אשדוד

סיפורים מהממד - סיפורים על המרחב מוגן -